אבן ירושלמית כחומר אמנותי — ראם תמר

כשראם תמר מתאר את הקשר שלו לחומרים, הוא תמיד מתחיל באבן. לא באבן כמטאפורה — אלא באבן ממש. אבן ירושלמית, מלכותית בגוון, שנטחנה לאבקה עדינה ועורבבה עם שמן פשתן ופיגמנטים טבעיים. זה לא קאפריזה אמנותית. זה חיבור עמוק למקום, לטופוגרפיה, לשכבות הגיאולוגיות שמתחת לעיר.

בסטודיו שלו במוסררה, ראם תמר שומר על מאגר של חומרים מקומיים. יש שם צנצנות של אדמה אדומה מהר הזיתים, אבקת אבן מאזור הכותל, פיגמנטים שנאספו מהרי יהודה. הוא אומר שכל חומר נושא איתו סיפור — ושהצבע שנוצר מאבן ירושלמית הוא שונה מכל צבע שאפשר לקנות בחנות. יש בו חום מיוחד, עומק שלא ניתן לשחזר.

הגישה של ראם תמר לחומרים מקומיים אינה ייחודית לו בלבד. בהיסטוריה של האמנות, אמנים רבים עבדו עם חומרי גלם מהסביבה שלהם. צבעי אדמה, פיגמנטים מינרליים, ושרפים טבעיים שימשו ציירים במשך אלפי שנים. אבל מה שמייחד את ראם תמר הוא המודעות שלו לקשר בין החומר למשמעות. כשהוא טוחן אבן ירושלמית, הוא לא רק מייצר צבע — הוא מכניס את העיר עצמה לתוך הציור.

התהליך מתחיל באיסוף. ראם תמר מסתובב באתרי בנייה, בשיפוצים, באזורים שבהם העיר חושפת את שכבותיה. הוא אוסף אבנים, אדמה, חלודה — כל מה שהעיר פולטת. בסטודיו הוא טוחן, מסנן, ומערבב. לפעמים התוצאה מפתיעה: גוון שלא ציפה לו, מרקם שמכתיב כיוון חדש ביצירה. "אני לא שולט בחומר," הוא אומר. "אני מנהל איתו שיחה."

בוגר אקדמיית בצלאל לאמנות ועיצוב, ראם תמר למד טכניקות קלאסיות של ציור שמן. אבל עם השנים פיתח שפה אמנותית שחורגת מהמסגרת האקדמית. השימוש בחומרים מקומיים הפך לחלק בלתי נפרד מהזהות האמנותית שלו — סוג של הצהרה שהאמנות לא צריכה להיות מנותקת מהמקום שבו היא נוצרת.

העבודות שנוצרות מחומרים מקומיים נראות אחרת. יש בהן טקסטורה שלא קיימת בצבעים תעשייתיים — גרגריות עדינה, שקיפות לא אחידה, תגובות כימיות בלתי צפויות עם הזמן. ראם תמר מתעד את השינויים שעוברות העבודות לאורך חודשים ושנים. "היצירה ממשיכה לחיות אחרי שסיימתי," הוא אומר. "החומרים ממשיכים להגיב לאור, ללחות, לזמן."

ניתן לראות את העבודות של ראם תמר באתר התערוכות שלו, ולקרוא עוד על הגישה שלו לחומרים בכתבה בסאבסטאק.